אוניל בניה בע"מ נ' מ י נהל מקרקעי ישראל ואח'

החלטה משלימה

התובעת בתיק זה הגישה תביעת עשרות מיליוני ₪ (כ- 68 מיליון ₪, בערכי קרן) כנגד שבעה נתבעים. הנתבעות 1, 3 (להלן: "המדינה") הגישו נגד התובעת תביעה שכנגד, בסכום דומה.

לאחר סיום ההוכחות והגשת הסיכומים בכתב זימנתי את הצדדים לדיון, שהתקיים ביום 21.5.12. הצעתי לכל הצדדים לתיק להסכים לדחיית התובענות, לצרכי פשרה ומבלי להודות בטענות, ללא חיוב בהוצאות (למעט סוגיית אגרת בית המשפט, זאת רק במערכת היחסים בין התובעת למדינה).

כל הצדדים חתמו על הודעה, שלפיה ישנה הסכמה מצד כולם להצעה.

ביום 21.6.12 ניתן על ידי פסק דין, בזו הלשון: "כמוסכם, לצרכי פשרה וללא הודעה בטענות, התובענות נדחות בזה. כל צד יישא בהוצאותיו (בכפוף להחלטה משלימה לפי סע' 2 להחלטה מיום 29.5.12)...".

התובעת והמדינה הגישו השלמת טיעון קצרה לעניין זה.

ייאמר מיד, טיעונה של המדינה, רובו ככולו, מקובל עליי, ודומני כי אין מחלוקת בדבר מטרתן של תקנות בתי המשפט (אגרות), תשס"ז – 2007 (להלן: "תקנות האגרות") ומשמעות הוראותיהן. אלא שטיעון זה אינו רלוונטי לענייננו, שכן אין כל כוונה להורות על "החזר אגרה" מכוח תקנות האגרות, אלא אך ליתן פסק דין משלים בנוגע לנשיאה בהוצאות משפט בתיק זה, וליתר דיוק – בהוצאה אחת בלבד, היא זו הנוגעת לתשלום האגרה.

המסגרת הסטטוטורית הרלוונטית היא תקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי"). תקנה 161 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת:

"(א) הסכימו בעלי הדין למתן פסק דין לפי נוסח מוסכם, רשאי בית המשפט או הרשם ליתן פסק דין כאמור.

(ב) הוראת משנה (א) תחול אף אם הסכימו בעלי הדין לגופו של ענין בלבד ולא על סכום הוצאות המשפט; במקרה כזה ישום בית המשפט או הרשם את ההוצאות ויקבעם בפסק הדין".

אעיר, כי הוראה כמעט זהה מצויה בסעיף 87 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד – 1984, המצויה בפרק "רשמים", ומעניקה סמכות זו לרשם (פשיטא, שסמכות כזו מצויה גם בידי שופט באותה ערכאה). זו חקיקה ראשית, ובוודאי שחקיקת משנה (דוגמת תקנות האגרות) אינה יכולה לסתור אותה.

ראו גם: אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה עשירית 344 (2009).

בענייננו, התובעת וחמישה מתוך הנתבעים הגיעו להסכמה כוללת, הן בנוגע לגופו של עניין והן בנוגע להוצאות.

התובעת והמדינה הגיעו להסכמה לגוף העניין (דחייה הדדית של התובענות) ואף להסכמה חלקית בנוגע להוצאות, קרי: שכל צד יישא בהוצאותיו, אלא שהתובעת עותרת להשית על המדינה את אחת מהוצאותיה – האגרה.

ודוק: אין המדובר ב"החזר" אגרה בידי הגזברות; מדובר בחיוב המדינה (במקרה זה – הנתבעות 1, 3) בחלק מהוצאות התובעת בתיק זה. כעניין שבשגרה, נוקטים בתי המשפט בפסקי דין לשון "החזר אגרה" שעה שהם מטילים חיובים על נתבעים; ברור שאין מדובר ב"החזר" לפי תקנות האגרות, אלא בהטלת חיוב בפסק דין.

ובכן, בגין התביעה העיקרית נשאה התובעת בהוצאה מסוג אגרה בשיעורים נכבדים (בערכי קרן): 500,000 ₪ ביום 25.10.00, 356,938 ₪ ביום 27.4.03, 1,053,326 ₪ ביום 2.6.10. בגין התביעה שכנגד (שכאמור, אף היא עומדה על סכום כמעט זהה לתביעה העיקרית) לא שולמה כלל אגרה, שכן המדינה פטורה מכך.

שקלתי, בין היתר, את סיכויי התביעה העיקרית והתביעה שכנגד (לו הייתי נדרש לתת פסק דין), את מורכבות הסוגיות, היקף ההליך ואופן ניהולו.

אני רואה לנכון לחייב את הנתבעות 1, 3 (ביחד ולחוד) לשלם לתובעת חלק מההוצאה מסוג אגרה, בסכום כולל של 2 מיליון ₪, נכון להיום.

ניתנה היום, כ"א תמוז תשע"ב, 11 יולי 2012, בהעדר הצדדים. המזכירות תשלח החלטה זו לידיעת כל הצדדים בתיק.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: